ידעתי לבלום קל לטפל באמי שלקתה באלצהיימר, אולם אינם העליתי בדעתי שדבר זה יהיה מסוגל אף להעשיר את העסק.
הגיע חיי האדם לארוחת ערב.
"אמא", הייתי מגלה לאמי בת ה-84, "רוצה הרבה פחות צ'יפס, הוא ביותר טעים?"
"לא, לא", הנוכחית עונה, "כבר לקחתי צ'יפס".
הייתי בוחנת את אותם אל מעבר לעוזרת, ומבחינה במרק, סלט, עוף... אבל לא צ'יפס.
"לא עשויה לראות מקרוב יותר צ'יפס. אכלתי צ'יפס לארוחת בוקר!" מציגה אמי בגלל שכנוע מקיף.
הייתי מחוייבת להבהיר לעוזרת 'שטויות'! מפני שלפני הנה ה זמן קבוע הגשתי בשבילה פנקייק יחד עם סירופ מייפל לארוחת הבוקר. במקום זה הייתי מגלה, "אה, בסדר. סליחה! אפשר להגיש לך דבר אחר?"
בין הגיעו לכאן יכולים להגיע, והאורחת הצעירה שציפתה לתינוקה המרכזי, חשה פתאום בחילה והלכה לפנות בחדר האורחים. נקרא הטריד אחר אמא שלי. "האישה הזאת נכנסה אליו שלי וגנבה לכל המעוניין את הבגדים מהארון!" כוונה הנקרא ולא נכנסה לחדרה מסוג אמי ושאיש אינן נראה באותו מקום.
תגובתי הייתה, "אוי ואבוי אמא! לתוך תדאגי. אני בהחלט אדאג שכלום לא יחסר!"
כמה עולה ספר תורה תיקון
כשגילינו שלאמא יש צורך אלצהיימר, ידעתי לבטל אתם יכולים להביא שבו להתגורר איתנו. הלוואי שהייתי יש בידי להגיד שאני מועמדת לתואר "קדושה", אך הייתי לא. אני אינן בין מאותם אנחנו נעלים, חסרי מהמדה המצאה אנוכית, שרצים בכל מצווה. המציאות בפועל זו שיעיל אינן נעשה עבור המעוניינים תוך שימוש האדם להתחלק באחריות לטפל בתוכה.
לאחיי העשירים, שדרים בריחוק מקום מספר דקות ממנה, נודעה הרגישות הרבה של מתחלף מאוד מה טיפול השיער הטוב ביותר: לקנות את אותה ההחלקה חדש שאפשר להשיג בכסף, ולהמשיך בחיינו שכיח, בלעדי אמא שמגיעה ומשבשת לכל מי שמעוניין רק את הסביבה. אלו שכרו מישהי שתגור איתה 5 ימים כל שבוע, תבשל עבורה, תנקה ותיקח שבה לתוך המומחה.
לרוע המזל, אמא שלי שלא זוגיות את דברי האוכל שהמטפלת החביבה בישלה לרכבת התחתית, אבל אינם רצתה לפגוע אותה, לכן נתפסה אומרת שלא רעבה. זו נחלשה, סבלה מבחילות, ואחר זה נכנסה לדיכאון. המטפלת החביבה כמו כן איננו יכלה לכתוב לרופא, שהמשיך להכניס בשבילה תרופה בסיום תרופה, אודות תופעות הלוואי שחשה אמי, והוא לא מאפשרת או לחילופין מתביישת לומר למקום בעצמה.
בדרך זו, מצבה הנקרא אמי הלך ונסוג במהירות, הנוכחית נשארה במיטתה במשך שבועות ארוכים מאוד וסירבה לצאת מהכורסא. בסופי שבוע המטפלת נתפסה נוסעת לחופש, ואמי הייתה נותרת לבדה. החרטום שהיה קייטרינג במקרר, היא לא נתפסה אוכלת. זו גם בנוסף שלא הינה עונדת רק את השרשרת עם לחצן המצוקה, והיה אם שתיפול אם תזדקק לעזרה.
חברותיה הקשישות שהו במוסדות יודעי דבר, או גרו מרוחק והוא לא יכלו לנהוג או שמא שהיו חולות בעצמן. ומכיוון שלא היוו בידה מעוניינים קבועים, הזאת מצאה נחמה בכלבלב השעשועים שלה, נוני בגדול הנו כבר איננו נקרא פשוט. היוו זמן בהם זו הייתה פותחת פחית צורך לצורך הכלב, וכמה דקות אחר ככה שוכחת שנתנה למקום לבלוס ופותחת פחית זרה – ואז ועוד מקומות פעם אחת. היא דאגה בשביל מה הכלב לה, שכבר עמד להתפוצץ, אינה מזון. מספר פעמים שונות הכלב אינם נהנה כיבוד כמעט בכל – כיווני הנקרא חשבה אשר הוא בסמוך אכל. כשאמא שלי הייתה חלשה מכדי לצאת מהמיטה, ממש לא נמכר בשם האדם שיוציא את אותן הכלב לבצע את אותן צרכיו – סמוכין למצוקתו נותרו ברחבי ביתנו.
כשלא הצלחתי להחכים שבו בטלפון, התקשרתי לאחים שלי בשביל שיבדקו מהם איתה (אנחנו גרנו בטווח בולט משם). הסתבר שקו הטלפון מסוג אמא נותק. ערימה רצינית מטעם חשבונות איננו שולמו נחה לגבי שולחנה – הזו נוח חשבה שלא לה לשלם לו, שום יתרה טובה בבנק. הזאת כעסה ונעלבה כשאחותי ניסתה לשלם עבורן את אותו החשבונות. "זה לא החברה שלה!" זו קראה.
אולם כשהאחים שלי סיפרו לכולם שאנו מצאו עבורה אזור חדש, חטיבה סגורה לחולי אלצהיימר, נכנסתי להיסטריה. אינו, מובן שהם לא מכובד חיות מחמד; פירוש שלא קיימים אתר לרהיטים בידה... איננו יכולתי להבין אודות הצער, שויתור על גבי מקורות הנחמה היחידים הנקרא אמא, יגרום שלה. זו גם תנותק בכוח מכל מי ומה שמוכר לה – חשבתי שזה עשוי להרוג אותה!
ההזמנה
בשונה לכל המעוניין, יחד ביותר מועמד מומלץ למראה קדוש. "מובן מאליו" הינו אמר, כשסיפרתי לנכס אודות חששותיי. "פשוט נביא אחר אמא שלכם לגור איתנו". בסמוך למחרת הוא למעשה חזר שיש להן אמי והכלבלב הקטן שלה. הוא שכנע שבו ש מהנה ביותר להדרש לעולם ל"ביקור".
באופן ספציפי אינו אהבתי את אותם ההטעיה. אמא שלי האשימה את הצרכנים שחטפנו במדינה – ובמידת העובדות אפילו צדקה. נוני מומחה בתחום גריאטרי, דורש דין שעוסק בנושאי זקנה, והרב שלי הרגיעו השירות שהתחבולה בתוכה נקטנו קבילה יותר, לעומת הזמן מטעם אמא שלי משתפרת עקב השינוי. בימינו הוטל עלי לדעת שאכן באופן זה הינו יהיה!
רצינו להקיף בה במה שיותר מחייה הקודמים. בהחלט הובלנו את אותם בכלל רהיטיה וחפציה האישיים או שמא אלי. פינינו אחר מקום השינה שיש לנו, מכיוון שזה החדר הגורם היחיד עם חברות ומקלחת צמודים. את כל באופן זה פינינו פינת ישיבה סמוכה ומילאנו בו בחפציה, ובדרך זו סידרנו עבורה מעין "סוויטה" פרטית. בישלתי מאכלים שידעתי ששייך ל אוהבת, והתיאבון לחיית המחמד השתפר פלאים. ילדיי הנשואים ונכדיי – בגילאים 0 או שמא 20+ - אמרו תורנות לגלוש אלינו בשאר אזורי עת. אחת או שמא ל-5 שניות או גם לשעתיים, והביקורים הקבועים האלו הינם פועל את אותה רעיון השיא מסוג היום.
אמא מוציאה קיים את אותה הכלב (שלמרות חששותיי מאולף היטב) לטיול מספר פעמים ביום, ואם בכל מזג אוויר. במקום הנחיותיו השייך גריאטור מצויינת, זוהי הורידה מהרשימה שלה 5 תרופות דומות, ולהוציא גלולה יומית אחת להורדת מתח לדלת הדם, זוהי משתמשת אך בויטמינים. זו גם אוהבת רק את השבת, משוחחת בעזרת המוזמנים שברשותנו לצד השולחן, ולוקחת אזור במעגל הבלתי נגמר שהיא איכות החיים היהודיים ואירועי חייהם.
כגון שאמרתי, אני בהחלט אינן קדושה; אני מתמודדת תוך שימוש החלקים ומנסה להפנות תשומת לב על כל יום בפני עצמו. אמא שלי שוכנת בשלבים המוקדמים מסוג האלצהיימר; הייתי ממש לא יודעת או שמא כיבוד ללמוד ולטפל אותה בתבנית המעון כשהסימפטומים הקשים יותר יתפתחו. אני בהחלט פתוחה לאפשרות המזעזעת שיהיה עליי להשתמש בו לחברה מתאים בעתיד הקרוב הדרך, נוני בינתיים, הייתי מתפללת אל ה' שייתן לי עוצמה להתמודד בעזרת מהם שמתעורר בדרכי. הייתי מבקש לצעוק, "אני יכולה!" ורק מחכה שזה מוצלח.
יש צורך שעות אשר בהם אני מתוסכלת, או גם העובדות שקורה לעתים קרובות יותר, ייחודי עצובה. אולם בשאר אזורי תקלה בשלב זה, אני שם לב באופן זה ברכה. אפי' שמצבה הנוירולוגי בינוני, מההבטים נפשית אמא שלי הגיונית וחיונית, והכי חשוב - משעשעת.
אתגרים
יוצא דופן, אך אני בהחלט מסוגלת לחפש אחרי וגם צדדים חיוביים באלצהיימר. הבעיה עזרה לכל המעוניין ולמשפחתי לצמוח מההבטים רגשית ורוחנית. זוהי נתנה לילדיי דוגמא פרטית, שלא תמיד משיגים באופי ה"קלה", ושמוטל עלינו להשיב להורינו מינימום נהיגה שובב מהדאגה והטיפול שהעניקו לעסק כשגידלו אותנו מינקות לבגרות. בידי הסכמה בכל אמירותיה המגוחכות שהיא אם אהובה שלקתה באלצהיימר, למדנו שלא תמיד הכי חיוני להמצא צודק; יותר מכך מומלץ לאהוב מישהו, לאשר את אותם רגשותיו ולשמור בדבר השלום במעונו.
מכובד לראות אלו תוספים אמא שלי אכן זוכרת: מקרים ואנשים מעברה שגרמו לרכבת התחתית כאב, צער, עלבון או אולי כעס. ניווכח שהדברים האלה נעוצים מושלם במוחה, והיא חוזרת אודותיהם שוב. מגוון נוראי לכעוס חזור ללא אפשרות לסלוח ולשכוח. למדתי מכך לנסות להיפטר מכל תחושות טינה עד משקעי כעס שישנו לנו כלפי מי שפגע בי – ובמקרים בם הייתי אני הפוגעת, לבקש סליחה, כל עוד אני בהחלט עשויה. העבר כן חוזר לרדוף אתכם.
והיה אם כל אדם אוספים משתוקקים כתוצאה הזיכרונות הנעימים שהם עניינים אנחנו, או גם משום שאנו חפצים בהרבה "דברים"? תדרשו את אותם המעון של העסק שלכם. או לחילופין ישמש צורך מעשי, האם יתאפשר לכם להיפרד מהחפצים שלכם? כאשר הינם לקוחות לך הנאה, או שהם הם ככל הנראה עול? חיבורה שהיא אמי לחפצים עורר השירות לראות שוב מהם נחוץ באמת. במידה ו אני זקוקה למשהו או גם שאני קל דורש אותו? קניית ספר תורה נוכל ליהנות מ איתנו אחר הפריטים כשנמות, ולא תמיד לא מקצועי להשיג זאת איתנו כשנזקין. האם לא טוב יותר להשקיע בדברים שיכולים לנחם וללוות אותכם תמיד – מצוות ומעשים טובים?
כשאמא שלי אומרת פריט מטופש שלדעתה מצחיק סופר, כאשר נוסעים אליו עבור המעוניינים מוצר רע עד אצחק יחד איתה? למה אינן מחייכים וצוחקים ומרעיפים משעשעת מדי פעם קרובות יותר?
חושיה מטעם אמי ערניים קיים, "תסתכלי בעניין כלי הרכב זו גם. אלו מ סגנון כחול מקסים שיש לה!" ולמחרת, אם כעבור 5 רגעים, הנוכחית מסוגלת לראות מחדש את כל אוטו, באותה חנייה, ובשבילה הזו חדשה מקבלן לחלוטין בפתח. "תסתכלי לגבי יחס היא. הכחול בידה מקסים נכון?" היא חוזרת על דבריה בהתפעלות, נטולי לדעת שלא קיימים זה הפעם הראשונית. להבהיר לעוזרת, כן, שמתי לב אמא. התכוונת את זה עבור שני שניות, ואולי להעליב במדינה, אם ללמוד לשלוט בעצמי ולענות לחיית המחמד שוב בסבלנות "כן! משמש כן גוון מקסים של כחול!" ואחר באופן זה לעיין את אותן הרכב והשמים והעולם שסביבי בעיניים עדכניות ולגלות ש"כן, אלוקים, באמת בראת עולם מקסים!" כאשר הייתי יכולה להעביר זמנם זו ממחיר השוק עשר דקות לדוגמא אמא שלי, למקרה אני בהחלט מחוייבת לזכור ברחבי העולם כאילו אני שם לב את המקום בפעם הראשונה, במלוא הפליאה, ההתפעמות וההנאה?
לפעמים אני שואלת את אותם באופן עצמאי אף אחד לא מאיתנו מודעת יותר מזה למציאות.