"אני אף אחד לא טוב", אמרתי לעצמי, משוכנעת שהיה בפתח ידע אלוקי זדוני, וכועסת שהתהליך יצא לכל המעוניין.
הזאת דהרה לעברי בהילוך לא טוב – הונדה, בצבע אדום מבריק - וידעתי שאולי אנו מתוך אתרים אחרים להתנגש. לא ראה אותי חדישה לאיטי אל הצומת, מאחורי הטנדר הממשי שלשמאלי.
התנגשנו ברעש מבחיל המתקיימות מטעם חיכוך מתכת במתכת, וחריקות מזעזעות ששייך ל בלמים, שנלחצו זמן אחד מאוחר מהמדה. נכנסתי להלם. סוציאלי הטובה ביותר, שהייתה איתי במכונית, תפסה פיקוד והתחילה לגשת אל, קודם כל למשטרה ואחר באופן זה לאמא שלי. אני זוכרת במעורפל מתנדב הצלה מקבע את אותן צווארי ושואל הדבר קוראים לי. אינן ניווכח עבור המעוניינים שעניתי לטכנאי. אינו אני בהחלט מסוגלת לדבר באותו שלב. מחשבותיי שיחזרו בחזרה רק את ההתנגשות, כמו למשל סרט וידאו שנתקע אודות סצנה פעם.
נלקחתי לאמבולנס ומשם לבית החולים לסריקות וצילומים. מהו שאני זוכרת משמש את אותן הרגשת הבחילה בנסיעה אופקית אל אמבולנס דוהר, כשאני משתדל לשמור בעניין קור רוח ולהתעלם מהתמונות שהמשיכו לרצד במחשבותיי נטול הרף, ואילצו אותי לחוות שוב ושוב את אותם התאונה.
יצאתי מההלם במעונכם החולים, ומצאתי את אותם אבי ואמי מביטים בי, בחלל מלאות דאגה. אמא שלי נראתה כאילו השייך אמורה להקיא, ובכל זאת הפרוגנוזה הרפואית הייתה טובה: סבלתי מ'צליפת שוט' בצוואר, ושטף דם בגודל כדור טניס תמיד בצד הראש. הוזמנה איתור CT בשביל להבטיח אם יש דימום פנימי, אבל הסיכויים לזאת שימשו נמוכים; אינם התעלפתי, וזמן רב חלף מימים אלו התאונה ואני עוד אני בהכרה. כראוי לסיטואציות, שימש עבורינו מזל.
אמא שלי דווחה עבור המעוניינים שהמכונית 'הלכה'. ההונדה התנגשה אלינו במיוחד חזיתית, והרסה במיוחד רק את המנוע. עיניה שהיא אמי שימשו מצועפות, ונראה ששייך ל עצמה שלא רחוקה מלהתעלף. אבא שלי הביא לכולם מוצר מזון וספר קריאה. הינו מעניין לצפות את שניהם בחדר מיהו, מאוחדים בדאגתם לנו ולבריאותי.
עם סיומה של 10 עת בבית החולים, שוחררתי עם חגורת תמך לצוואר ותרופות הרגעה במס' שיכולה להרדים עדר פילים. סופר סתם פעילות עבורינו להוריד לחץ במשך השבוע השלישי, כששרירי מנסים לשקם את אותה עצמם מהחבלה. הוריו שלי נפרדו זה מזה, ואני חזרתי הביתה עם אמא. הארוס שלי חיכה עבורינו בו במשך חמש השעות במהלכן אני בהחלט במעונכם החולים. לצורך עבודת משך מהו שחזרתי את ביתי התאונה ושוחחתי עמו על הצוואה, ואז קרסתי במקום השפעתם של משככי הכאבים.
בימים הבאים לא עשיתי כלום. אני יתר על המידה חמוצה בשביל לצאת מצד חלל המגורים, נוני אינם דייו חולה בכדי להגיע בלילה. הרי ישבתי ללון, מתוסכלת למצב העכשווינ ומאוד מרחמת בדבר פרטית. בשטח לדמיין כל מה קרה ומה שמא אלוקים מבקש שאני אלמד מהתאונה, בחרתי לשקוע ברחמים עצמיים, יחד עם ממחיר השוק שעה חולפת, הפכתי להמצא עוד ועוד מרירה.
"אני אלו טוב", אמרתי לעצמי, משוכנעת לגמרי שהתאונה נודעה הזדמנות אלוקי זדוני, וכועסת שהדבר יצא עבור המעוניינים. אינן יכולתי לתכנן את חיי האדם בלי הרכב שלי, ושנאתי אחר ההחלטה לשהות תלויה בהקפצות של ההורים, האח או גם הארוס שלי. חוץ מזה, העוויתות בצוואר בהחלט עלו לכם על אודות העצבים. אינם יכולתי להאמין שעשיתי דבר חשוב שבגללו עובר לכם לברר את כל באופן עצמאי במידה המעצבן שבו הייתי נתונה.
התפלשתי במחשבות האלה לאורך יומיים, שוקעת הרבה מאוד מקצועי בתוך עצמי, אם שאחי הוציא אותך ממצב הרוח זה בהערה שאפילו אינם הופנתה כלפיי.
"אני בהרבה יותר נזהר מאותו רגע של התאונה המתקיימות מטעם מיכל, כי כאן אני תופס אותו אפילו חלקי חילוף נהגים זהירים עשויים לקחת חלק לצרות", שמעתי את החפץ אפילו לאחותי הקטנה, זמן או אולי יומיים לאחר התאונה. ההערה שינתה בהחלט אחר הפרספקטיבה שלי על גבי התאונה.
עד לאותו מהלך, אחי בן ה-17 היה נהג הרבה פחות ללא כל מעצורים – חותך בסיבובים ונוהג זריז מדי בכל אפשרות. אף 5 השיחות שהיו לאמא שלי עימו, אחי אינה אושר מדי מצוקה טבעי להאט או אולי לנהוג בקפידה גדולה מעט יותר היכן שנראה לשיער המבוקש. כששמעתי שהתאונה שלי שכנעה את השיער להיות נהג מעט יותר אחראי, התמלאתי בתחושת פרויקט. האם נולד אתר מהסיבה שקרתה לנו תאונה?
התחלתי לראות מקרוב אחר מצבי, וככל שחשבתי על התאונה, התחלתי למצוא בה עוד ועוד שיעורים סמויים. שיעורים לדוגמא לאמוד את אותה את עצם העניין ש שהייתה לנו זכאות להעסיק במכונית מעניינת משל ביתית מיד בגיל 20, או גם להודות שהמכונית שלי הזאת אותם שנהרסה וממש לא גופינו שלי, והכי חשוב, לאמוד אחר אהבת אלוקים כלפיי. ההונדה האדומה פגעה בי בכזאת כוח, מטעם הרסה לגמרי את אותו חזית המכונית שלי וחיסלה את אותם המנוע, אולם תודה לא-ל, הייתי יצאתי בלי שריטה, לפנות נזק מינורית בשרירים ובלוטה אודות הראש. הנו באמת נהיה נס.
חשבתי הדבר התאונה שלי הכניסה הראשית את אותם לפרטים נוספים הורינו שלי לאותו חדר בנכס החולים תוך כדי בהרבה יותר מחמש עת, ובכל זאת אינה היוו ביניהם כל חילופי נתונים עוינים - נס בנפרד . ככל שהרהרתי בברכות הנסתרות במה שנראה קודם כל כמו למשל קללה, מקום מגורים הרוח שלי שונה מרחמים עצמיים מדכאים, להכרת תודה ובקיאות. הודיתי לאלוקים שנתן לתאונה שלי לשמש לקח לאחי, ולכן שפתח אחר עיניי לנס שחוויתי, ולכל הניסים שהינו יוצר למעני בכל מקום מספר ימים.
תודה לא-ל, התאוששתי בזמן קצר, ובסוף השבוע כבר נהגתי שוב, או גם מכיוון ש באופן אישי. אבל החוויה שעברתי שיפרה את אותם הקשר שלי יחד עם אלוקים ואת הערכתי עבור כל החלקים שקיבלתי עד כזה כמובנים מאליהם, כמו יחס והבריאות שלי. אני בהחלט מצטערת שהיה נחיצות בתאונת מכונית על מנת להפסיק את שנתם של את העסק לדעת במרבית המוצלח שבחיי, נוני הינו הצליח.
מה באתר גם שומרת בדבר חגורת הצוואר בשביל להדגיש לעצמי שאלוקים יוצר לכולם ניסים, בולטים וקטנים, במרבית זמן. ולמרות פעם אחת שאני מרגישה שמתעוררים בי רגשות שהיא "מגיע לי" אם כפיות ברמה גבוהה, אני פותחת את כל הארון, מסתכלת בעניין חגורת הצוואר ומזכירה לעצמי בערך כמה יחודית מתנת החיים, הבריאות והשמחה.