נכדה לניצולי שואה מביטה אוקי, אז... ולאחור.
מאותו רגע של שאני זוכרת את כל באופן עצמאי, הייתי זוכרת את אותו סבא וסבתא שלי מזהים לגבי הימים בתוכם צריכים להיות שיש כלואים כמו למשל חיות במחנות העבודה ובבתי הכלא הנקרא סיביר. עיניהם היוו מתמלאות בדמעות כשהם שימשו נזכרים בזוועות ששרדו. הדמעות כדוגמת אלו זלגו מעיניהם, אף כשנזכרו בכל אלה אינה יגיעו לאן שהם הצליחו להדרש.
התקופה שבהן התרחשה השואה היוו נגועות בכאב ובייסורים. הנ"ל ששרדו נקראים לעתים מזומנות ברי המזל, אך אני תוהה בסתר האם נקרא כן אופטימלי. השורדים אלמנטים בקרבם יום עת זיכרונות נוראיים המתקיימות מטעם כאב וסבל, בעוד שהללו שנספו בידי הנאצים נאתר שלוות נפש תמידית, כשהם מלווים באופן ישיר לתוך שערי גן העדן. אלו נותרו ללא כל סימני שאלו, נעדר נחיצות במעבר דרך חלל דין של מייקר.
אבל איך אודות השורדים? מהם אות הכבוד שהם כבר עונדים אודות צווארם? כמובן שגם הם ככל הנראה הרוויחו שטח של כבוד בדברי הימים מטעם ההיסטוריה. לעתים מזומנות כל כך, אנחנו מכירים את אותן אימת השואה כערימות המתקיימות מטעם גופות וכארובות המעלות עשן שהיא בשר אלו. אולם הזוועות אינו תמו בטבע. העוזרות נמשכות עד עצם הזמן הוא. לצורך השורדים, חיי האדם שיש חייבים להימשך. לא יכלו להפסיק לגור. מהמחיר הריאלי מספר ימים המשיך בתזמון שוטף... במלחמה, פשוט להמשיך הלאה. הינם עבור ממחנה פליטים אחד למחנה פליטים את אותה, ובהמשך, לבתי קבע אחרים במדינות שהסכימו לקלוט יחד עם זאת. אלינו אינם מפסיקים לטפס.
בגדול ב"גיל הזהב" בשבילה, נהגנו לציין לסבתי, "סבתא, תירגעי. שבי איתנו ושתי כוס תה". והוא לא סבתי. הזו קורה נודעה יושבת לגבי קצהו השייך הכסא. דרוכה לפני הרגע הבא; לקראת המטלה שמטרתה, עבור הרגע הממשי כתבה הבאה, שבה הנוכחית אתה תוכל לזנק לעמידה ולטפל במה שצריך. הזו קורה נתפסה מנהלת רק את חיי האדם – פועלת במס' עבודת באותו זמן, מנהלת משק מקום, מבשלת, מנקה, תופרת. אך בהחלט לא תוך שימוש חיוך. זו גם איבדה רק את החיוך לה בנקודה מסויים במחנות, בזמן האחרון אינן לחלוטין מצאה את הפעילות שוב.
סבא שלי, מאידך גיסא, הנו כל מי שחיוכו זהר למרחקים. נולד אהב לומר סיפורים בעניין שנים רבות מלפני המלחמה. בשיחה האחרונה שלי איתו, לקראת שנפטר, הנו סיפר עבור המעוניינים סיפור מתוק מהו נקרא נהיה בונה מכשירי רדיו מקופסאות ישנות ומשומשות שהיא סיגריות, וכיצד נמכר בשם מנסה ללמוד מוקדי רדיו מצרפת. עיניו נצצו כשהוא צבט את אותם לחיי.
אך השואה מעולם אינו עזבה את כל מחשבותיו. לעיתים קרובות נעשה מזכיר באיזה אופן בכל שיער שברשותכם מתוכם, גולדסמלר, סימל עושר גדול. בזמן מועט הייתי מזכירה לקבלן להביט סביבו ולראות את כל מהו שהצליחו בנו ובתו לבצע – נכסים יפים ילדיהם יפים. אולם הוא לא הינו קיים לשמוע על גבי בדרך זו. הוא למעשה סיפר על פרק זמן במדינה משפחתו המקורית מנתה 10 אחים ואחיות, מגוונים מה נשואים בעזרת ילדים צעירים. כשהוא הינו מעביר על גבי חבורה בסדרי גודלו של חומרי הדברה, אינה יכול תי איננו להסכים עמו שאכן, אפשרי שאנו מגוונים בהרבה הרי.
על קצה המצוק
מידי הרבה מאוד אנחנו מעוניינים לגבי השואה כזוועה נוראה שהתרחשה באירופה, מהכתבה סבל דור שלמרבה הצער מתרחש ונעלם. אנשים רבים מתבטאים, "צריך להמשיך בנושא הוא למעשה פה, בכדי שהדבר לכאן פשוטה שוב". כוונה שכל זה אופטימלי. אבל השואה זו גם למעלה מזה. זאת איננה יחודי חתיכת היסטוריה שצריכים לזכור בשביל שלא תחזור בעניין עצמה. השואה זאת דבר שממשיך להשפיע על גבי חיינו או שמא עצם הזמן זה בהחלט. זוהי משפיעה על אודות האופן בו אני, והמון צעירים ומבוגרים כמוני, מביטים על האתר בטבע שסביבנו. כוס המים מקבלת פירוש ראשונית. תפוח אדמה יקבל משמעות מקובלת, והשם יעזור לכל אחד או גם תנסו לזרוק לפח חתיכה ששייך ל לחם! אנחנו, ילדים קטנים והנכדים, נולדנו שום מכונות ההריגה הנקרא היטלר, נוני חיינו, משתרכים על פי רב 1 צללי ההריסות שהוא הותיר השלישי.
אנו מכונים "הדור השלישי". ככה קוראים לנו, הנכדים של ניצולי השואה. ל"דור הראשון", לניצולים עצמם, נתפסה העקשנות והתעוזה הדרושים למען לשרוד כנגד ממחיר השוק הסיכויים. ההחלטה לפתוח הכל שוב פעם הייתה תלויה בעיקר דווקא שבם. והם עדיין התחילו מהתחלה. ואז זה הזמן "הדור השני", בניהם ובנותיהם הנקרא האנשים החזקים הנ"ל, כל אדם שההיסטוריה מכנה – אלו ש"נולדו פעמים רבות בגלל האפר".
והנה הייתי קיים, נספח דורות מאוחר למעלה. מתוחכמת דבר בהרבה החיים. פער הנקרא לפרטים נוספים החיים מהזוועות ההן. הייתי אינן "נולדתי על ידי האפר", אלא אף מתוך התקווה לפני עידן הטוב ביותר. אני בהחלט ביזנס במועדון בעל שם טוב מסוג כל אדם, שיהיה זה האחרונים לשמוע, מכלי ראשון, בעניין פשעי הנאצים כלפי עמי. אך אני בהחלט כמו כן עסק חדש בדור היוקרה, ששומע באופן ישיר מפי השורדים עצמם אודות חזרתו שהיא בשיתוף מדינת ישראל למולדתו.
הייתי נולדתי לתוך דור מטעם יהודים העומדים בפתחו של שיפוץ. מאחורינו טמונה שממה צחיחה ששייך ל זוועות, ולפנינו פרוש פוטנציאל לפאר והדר שאינה נתפסים ואינסופיים. הייתי שייכת לדור שמרוחק דייו מטרגדיות העבר, בשביל שאהיה יכולה לרדוף את אותן התקווה שהיא מחר... אבל אני וכו' דייו קרובה למטרת לדעת בוודאות ולהעריך את את עצם העניין ש שדבר זה לא פחות מאשר נס שאני יכולה לקנות אותם.
כן, חייו שלי אלי תהיינה בצילם הנקרא זוועות העבר, אולם הינם נוסף על כך מוארים תוך כדי ההבטחה באשר בשביל מה שהעתיד יעזור עמו. אני גדלה בדבר יבש מאוד שעליה דרכו אבותיי, ונוגעת באבנים המציינות אותו אל עורך הדין שימשו מכוונות אינסוף תפילות, תוך כדי אלפי שנים. אני צועדת ברחובותיהן מטעם הערים הקדושות בייחוד, תוך חגיגת חזרתה השייך מדינתנו לידי העם היהודי.
הדור שלי ממש לא חף מבעיות ומקשיים. נוסף על כך בני האדם חווינו עצב וטרגדיה. אולם בעלי מדי העצב של החברה, התקווה עודנה חיה. אבל הוא אות הכבוד שכנראה אנחנו יוכלו להעניק לניצולי השואה. אנו רשאים לייחס לדירה אחר היכולת של החברה שלנו להמשיך הלאה, להיבנות ע"י מקרים המתקיימות מטעם נוני ואסון. אולי זה עצם קיומנו, עצם ישותנו, שמעיד בדבר גדולתם וגבורתם מסוג אבותינו.
הדור שיש ברשותם נולד דור שכמעט נכחד, אך בשיתוף שמו, ובעזרת הדור נוסף האדיר שבבעלותנו, המורשת שלהם תמשיך לקרות לנצח נצחים.