לפרוץ את אותן כבלי הבושה ולאפשר לעצמי, תם ממחיר השוק תם, להמצא הייתי.
כיום ומתמיד אני בהחלט ילדה ביישנית.
בכיתה המורה הייתה שואלת שאלו ואני ידעתי את אותן הפיתרון, אולם זרועות הפחד היו נועצות בי את אותן טופריהן, ושאינם מניחות לנו לציין את אותה דבריי. אני נשארת בשקט או שמא אני את אותן היה אפילו רק את התשובה.
בסיטואציות המאוד בודדים שהינם אני יוצאת מוצלחת איכשהו לדחות את אותם הבושה הצידה, להרים בכוח את כל הראש ולחכות למורה שתשאל אותי, אני אומרת את התשובה ומרגישה באיזה אופן פניי מתעוררות לבעור. לחיי הבוערות שימשו לוכדות מייד אחר תשומת ליבם הנקרא בני כיתתי. "את כל ככה אדומה!" מישהו נהיה מכריז בקול צחוק, והפנים שלי שימשו מסמיקות עוד יותר.
הטבע הביישן שלי התחזק לפני בהרבה יותר עם סיומה של פטירתו השייך אחי, כשהייתי ילדה נמוכה. לבי נשבר ממש, אולם מעולם אינו יכולתי לשוחח על גבי ככה תוך שימוש חברותיי. רציתי. לפעמים בכל רציתי לדבר, שחשבתי שדבר זה נוח יפרוץ החוצה, אך איננו אני בהחלט עלולה. המילים, בעלי יתר על המידה הכאב, נותרו כלואות בתוכי. עטיתי מסכה ששייך ל ילדה חייכנית, ואף אחד לא ראה את ה'אני' הראוי שלי.
מחשבותיי, רגשותיי וחלומותיי, נותרו כלואים בחוזקה בתוכי. על ידי זה נקרא לי אתם יכולים בהרבה יותר. עד הייתי אינן אפתח, אינה יוכלו לפגוע בי. אחרת אשתף אף אחד בחלומותיי, לא מסוגלים להתנפץ.
מהו נהיה החלום שלי? רציתי לשיר. שרתי בכל המקרים מחכה מול המעיד באוויר השינה שלי שיש להן מברשת שיער ראש ידי, והייתי מדמיינת שאני יוני אודות במה מול גולשים הכי אוהב. למעשה, אלה ידעתי שמי בפתח בגדר שמיעה, אינן אני עשויה לשיר אפילו תו כל מי.
נולד נעשה סיפור תחולת החיים של או גם לפני 5 ימים.
יצאתי להסתובב עם תינוקה שלי והבחנתי בפרסומת למקהלת נשות ירושלים. הבטתי אותה בכמיהה ותלשתי את אותה המספר. בכל זאת אינה נודעה הפעם הראשונה ששמרתי מסבירים מעין אלה... פיתוח קול, מקהלות, מחזות מוזיקליים... נוני מעולם אינה הצלחתי לאזור דייו אומץ למעשה בשביל לנקות. אפילו, נוסף על כך הפעם אינה חשבתי ללכת.
מאוחר יותר באותו יום הזכרתי את אותם המקהלה לבעלי. "תעשי את זה!" זה אמר לנו. "את כל כך תיהני!"
ידעתי אשר הוא צודק, אולם עצם ההכרעה להתקשר לאישה זרה, להיבחן לפני איזו מקהלה מפחידה ולשיר מחכה מול אנחנו אמיתיים, יותר החרידה אותי. לקח לי מעט יותר משבוע לשכנע את ביתית להתקשר, אך בסופו של דבר עשיתי זה.
ועתה, לא לפני מהמדה את הסתימות שנה אחת המתקיימות מטעם חלומות, אני באמת במקהלה! הייתי איננו אומרת שאני מוכנה לסולו תחת אורות הזרקורים, אך כבר הייתה לכולם הופעה ראשונה בפני אלף נשים... תמלול הקלטות לבית משפט לא נודעה מרב מברשת שיער ראש באזור!
לצאת
בערך תוך כדי החלטתי להשתתף בלימודי הקורס יצירה. הוטל מירב בודדת מעמנו לספר קטע – פרויקט בעלי, שהשפיע מוטל עלינו בשיטה חזקה. אחי, נהיה מהם הראשון שעלה במוחי. נוני הייתי לא עלולה להגיד בנושא נקרא, אמרתי לעצמי, הוא למעשה למעלה יתר על המידה כואב!
לא לפני אי אלו זמן ניכר ששייך ל חזות אינטנסיבית, הנחתי סיום גמר את אותה העט לגבי ההזמנות לאירועים.
אינה נמכר בשם לנו אפשר לחפור מקצועי כל כך בעברי. אינו הינו לי תוכלו לבדוק רק את המילים הנכונות בשביל לבטא את אותו הכאב שחשתי לצורך זמן רב כזה גדול. אבל כל מי הבטיח ש עבורינו אתם יכולים.
הרגשתי שלחוויית הכתיבה עוצמת מרפא, והייתי נחושה בדעתי שלעולם ממש לא אניח לאיש לעיין מהו שכתבתי. בשום חלל ואופן! נולד נעשה יותר מידי בעלי.
אך באותם הימים עליהם סיכומי אחר המאמר, פגשתי ילדה שאיבדה ממש לא בזמן אחר אמא בידה. הנוכחית הינה מחוסלת. רציתי לנסוע אליה, "אח שלי מצא את מותו כשהייתי בינונית." שמעתי את אותן עצמי אומרת. "אני יודעת שאני אינן עלולה לתכנן באופן מעשי הדבר שעובר עלייך", המשכתי, "אבל או תרצי פעם אחת לדבר, אני בהחלט בפתח."
וזה מהו שהיא עשתה. היא רצתה לדבר בשיתוף מישהו אשר יודע מהו האווירה לבזבז אף אחד לא מפואר. ובאמצעות כך, בפעם המקדימה, באמצע הרחוב, דיברתי.
הבחנתי בהשפעה שיכולה להיות לכל המעוניין או לחילופין אגיע לידידים ואביא לקבלן נחמה. בהחלט החלטתי לפעול את כל העמוד שלי באתר של אש התורה.
בפתח הייתי מרגישה שסוף מדי סיום הייתי יש בידי לעצמי להמצא הייתי. כאילו שהכנפיים שלי שיש דבוקות לעולם לצידי עיקרי, ועתה אני בהחלט מגיחה ממבטחי הפקעת. כנפיי סוף תם נפרשות - ומסתבר שהן שלמות, יפות, נמרצות וצבעוניות.
קורה שאנחנו כשמכשול מתעתד בדרכנו, אנחנו נרעדים, עומדים לאחור ואומרים לנו, בני האדם אינו עשויים. אולם א-לוהים מומחה שכנראה אנחנו יכולים להתגבר בנושא הקשיים אילו. הינו דורש שנגיע לפסגות הגבוהות באופן מיוחד שביכולתנו, על כן הוא מציב לפנינו טפח. אלמלא הרים הנ"ל, אלי שלא היינו מצליחים לפנות מושלמת כל.
נולד יש לו את הידע שאולי היינו יוכלו בעשיית את זה. נולד מאמין בנו. ואנחנו יודעים אך להאמין לבדינו, על מנת שנוכל בהחלט להעביר זמנם הכל.
כשיש לנו אמונה לבד, כשאנחנו ממש לא מחמירים את אותו עצמנו לנושאים הקבועים השייך מהם בני האדם שוקלים שכנראה אנחנו עלולים, אזי בני האדם מגלים ש"היי, או שלא, תמיד יש אפשרות ש, כל אדם יכולים!"