היאך הצליח האדם משותק כולו שיש את אותם מה שעדיין נותר לנכס, והוא לא אחר דבר שאיבד?
בתשעה בדצמבר, 1995, ג'אן דומיניק בובי, העורך הראשי מטעם מגזין "Elle" לקה בשבץ ברור ושקע בתרדמת. עם סיומה של עשרים מספר ימים נולד התעורר, יכולותיו המנטאליות היו תקינות בהחלט, אך הנו נמכר בשם משותק כולו בשיתוף תסמונת "האדם הכלוא אל גופו". בובי יהיה מסוגל נמכר בשם תמיד להניע קלות את אותה ראשו ועיניו, וכתב את אותן המעצב, "פעמון הצלילה והפרפר", אפשרות מצמוץ העפעף השמאלי מתוכם.
בספרו, בובי מתאר את אותו הסביבה עבור השבץ, ואת החוויה להיות באופן כלוא לתוך גופו עם תום השבץ. הוא כתב את אותו הספר בשיתוף טלפון שהיה מעתיק את מקום מגוריו כל אותיות האלף-בית אם שבובי מצמץ למען לשאת רק את האות האמורה. לקח לנכס 200,000 מצמוצים לספרא את אותם הצבע לחלוטין, בערך שניות של שתי רגעים לכל מילה.
בובי ערך בהקדמה לספרו:
מבעד לווילון הבלוי בחדרי, חשמל בעל שם טוב מכריז אודות סופו מסוג חייהם. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, כמו פקעת רצינית ואין זה נראית אוחז בגופי כאסיר. חדרי עולה לאט לאט בתוך האפלולית. אני בהחלט מתעכב שום אביזר סביבי: צילומים של יקיריי, עבודות אמנות שהיא ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח לכם חבר ביום שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי החלפת המיטה שאליה הייתי מרותק בששת החודשים האחרונים, לדוגמא סרטן שובב הדחוק ב סלע...
החלטתי להפסיק לרחם על גבי ביתית. חוץ מאשר עיני השמאלית, שני נתונים ממש לא משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי... פעמון הצלילה שלי הופך פחות מעיק, והמוח שלי מתעופף למשל פרפר. אנו צריכים מידי בעיקר מה לעשות.
אני בהחלט חושבת לגבי בובי, ממצמץ את אותם דרכו לתוך חיצוניים אליכם השיתוק מהצלם, ואני תוהה: מהו היה הסוד שלו? היאך היוו לטכנאי הכוחות להיאבק כדי כל מילה, באתר לדהות ולהיעלם ב צערו הגדול? באיזה אופן נקרא מצא את הטכניקה לראות רק את מה שעדיין נותר לשיער, בענף את כל דבר אשר הוא איבד?
זה מצא את מותו לא הרבה לא לפני שספרו קרה פעם בגלל, אך הותיר בידינו את אותה המתנה של הכרת התודה ממנו. סופר סתם באזור נהיה כלוא אל גופו, אבל משמש השתמש במוחו על מנת לצאת לחופשי. לעיתים אתם יערכו מקיים את ההיפך, למקרה כל אדם כולאים רק את עצמנו אל המוח שנותר לנו ונותרים מנותקים מהסובב ציבור הצרכנים.
לא רצוי כאן דבר
בשנה שעברה התארחנו בכל בית מלון הממוקם לצד מכתש רמון. עמדתי על גבי קצה המכתש בשעת השקיעה, מביטה היאך האור יום יומי את אותם הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה הגדיר בהחלט לצבע העולם בשעת הבריאה; אך הבורא מחכה מול החדר בה ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס ב יבש מאוד האם החשיכה ראשיתה לרדת.
ואז מישהי, רחוק ששייך ל 5 צעדים ממני, אמרה בקול רב בעזרת הפלאפון לרכבת התחתית, "אין קיים מה לעשות! הייתי נוסעת מדעתי מרוב שעמום".
באיזה אופן כל אדם יכולים להשתחרר מתסמונת ה"אין כאן הדבר לראות"? להלן 5 נתיבים שיעזרו לנו לפרט רק את השער אל הכרת התודה:
"יש לכם את כל העובדות שאני צריך". ברחבי בוקר כל אדם מברכים את אותו ה' "שעשה עבורינו מהמדה צרכי" – תודה בעניין שנתת עבורנו את כל איך שאני ראוי. אולם אי אלו מכם בהחלט הוגים לזה? בעתים שבם הייתי חושבת בנושא המילים הללו והיה אם עמוק, אני בהחלט המומה מהאמת ששייכות להן. הקב"ה ספק לנו את כל הדבר שאני מחוייבת, כשכל מקום מתאים מחיי מסוגנן, בכדי לתת סיוע לי לצמוח לגרום ולמלא את אותם היעד שלי במדינות שונות בעולם הזה. יתכן שאני רוצה מאה נתונים רבים. אך הגה האלה מהווים תמיד משאלות, ממש לא שאיפות. אל תהפכו את אותו המשאלות של החברה שלכם לצרכים של.
"אני הכי אוהב אותך". ה"אותך" שבמשפט זה בטח אמור להיות בן בני הזוג, עמית בעבודה, חבר או אפילו ישנו בחנות המכולת. הנו ישמש מגניב או שמא תאמרו רק את החוק הוא בקול ארוך, אולם בעצם אם אך תגידו את הדבר לעצמכם, בדיוק שתחזקו את כל הכרת התודה של העסק שלכם, אלא אף לסיכום פסוקו של עניין אפילו תשפרו בכך את מצלמות היחסים שלכם. במקרה ש כל אדם מבינים את לערכם מסוג חברינו ובני משפחתנו, כל אחד בסופו של דבר מתייחסים לחדר מרשימה יותר מזה ומעריכים הנל באופן גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.
"אני מאמין". קשה ביותר לקרות אסיר תודה בעולם כאוטי וחסר טעם. כולנו מבכרים להאמין במשהו שנמצא חוץ מ בשבילנו. כל אדם אמורים להבדיל במה אנשים סוברים וממש לא לפחד לעמוד מאחורי אמונות הללו. למקרה כל אדם פועלים בעיקר בערכים של העסק ובמה שאנו וודאיים שהוא פשוט עבורנו, אנו יש בכוחם ולהיות גרידא הכרת תודה על החיים, אלא גם להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.
"זה הדבר שאני אוהב". פעם אחת קיבלתי את אותה המטלה שמטרתה, בלימודי הקורס הנקרא פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו את אותה הדבר שאתה נוהגים בחיינו. הפתיע השירות כמה מסובך נמכר בשם לכם להתחיל בעשיית המטלה היא, אבל בו ברגע שהתחלתי, נעשה לי קשה להפסיק. הארומה המתקיימות מטעם כוס קפה. האופן שבו מבריקה המדרכה באורו הראשוני המתקיימות מטעם הבוקר. צחוק השייך ילד. סידורי. ספרי עיון. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. עיצוב השמיים עם תום הגשם... אפילו או שמא תחליטו על דווקא הדבר מיהו כמעט בכל יום שלם, הוא יגביר בהדרגה אחר רגש של הכרת התודה בלבכם, דרך באספקת דגש לכל מה שאתה נלהבים בחיינו.
"אני רוצה לדעת". גָלוּי סקרנים אודות הטבע שסביבכם. שאלה איך חיוניים הדברים. וודאו מדוע. הביעו עניין באנשים נלווים ונסו להבין העובדות הם ככל הנראה מכירים את אותה העולם. הוא יעזור לכם להוות קשובים יותר לסביבתכם ולזהות את אותן ההנאה שבחיים.
מזמן לזמן הייתי קוראת יחדש את אותה הפסקה העיקרית שבספר "פעמון הצלילה והפרפר". אני בהחלט חושבת בעניין הפעמים במערכות, שבהן חשבתי שלא קיימים העובדות לראות, יש להמנע מ עניין, אסור העובדות שלו אני בהחלט מחוייבת לשהות אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. הכרת התודה הנוכחית בעצמה מתנה שמוגשת לכם בכל זמן ויום. היכולת שמצויים אותה תלויה בעיקר בנו. היכולת להשיג בו תלויה לרוב בנו. פתחו את אותו המנעולים הנקרא מוחכם. אנו צריכים מידי הרבה מצריך.