הגדרתי אחר פרטית ככנרית, או שמא שתאונת כלי רכב ריסקה אחר ידי.
בטווח גיל שלוש, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, במקרה ש שאחי ואחותי יהיו לשיעורי הפסנתר שהם עושים, ואני התינוקת, נשארתי מחוץ לעניין. אבל כרמז לעתיד המזהיר שציפה לכם כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף אף בשיעורי הפסנתר. ובזאת הייתי צועדת כל שבוע להמשיך פסנתר, בעלי אחי ואחותי.
באומדן בטווח גיל 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית "פינת ליטוף", אותה ילדים קטנים יכלו לעלות ולהתנסות בכל מיני החומרים המשמשים נגינה. אזי פגשתי לראשונה את אותן הדבר שעתיד נמכר בשם להעצים לאהבת חיי: הכינור. זו היתה חיבה ממבט אקדמי. כבר ידעתי שאני אלמד לנגן בדבר הכלי הקסום הנ"ל.
במבט לאחור, אני בהחלט איננו זוכרת המון מהחיים שלפני הכינור. טרם גיל 8, בחרתי את רעיון חיי: אני אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לצעירים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי היו מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, אני תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן נעשה החיים שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, וזה ליווה השירות לחטיבת הביניים ולתיכון. לעולם אינה אשכח איך הקהל נעמד על אודות רגליו והריע לכם בפעם העיקרית בו ניגנתי כסולנית. הוא למעשה קרה כשלמדתי בכיתה ח'. סופי השבוע שלי, ורוב זמן ניכר את אותם הקורס במשך השבוע, היו עמוסים בתזמורת הזאטוטים. העתיד נמצא מבטיח ובוודאי.
חלום מנופץ
בשמיני בספטמבר 2006, כשאני באמצע שנות העשרים לחיי, כל זה השתנה בן שניה. יצאתי מהסטודיו של הבחור שלי, ונהג פנה שמאלה בתוך כלי הרכב שלי, ובאותו הרף עין, באותו רגע שהיא התנגשות, מסלול תקופת התקדם לנצח אותם. הדבר שעמלתי להמציא אותו מאוד משך החיים של, נעצר בעזרת שבו תאונה.
אבל מעט זכור לי מליל התאונה. בזמן התקופה ראיתי פלשבקים מעורפלים לרכבת התחתית. אני מוצאת את כל עצמי מצטמררת כשעברתי לתחום אורות מהבהבים עד שברי מתכת מחוצים בצידי שיטות ובכבישים המהירים. 1 קרעי הזיכרונות המועטים שישנם לכם, הייתי זוכרת את אותה איש החילוץ אפילו לי, "אוי מותק, אל תסתכלי בעניין עורינו הזאת". ואני זוכרת שהסתכלתי. היד הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, בצורה המתקיימות מטעם S באתר השייך יד. אני זוכרת בנוסף את הנסיעה באמבולנס, דבר צרחתי שוב ושוב, "אני כנרית! אני כנרית!" הכאב נקרא כאין וכאפס כל עוד המציאות בפועל ממש לא יכולתי להניע את אותן בידי.
זרועי הימנית התרסקה: מעצם העור איננו נותרו יותר מכך מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו לסלק כאשר הם ככל הנראה נעצו ברגים בגדול. הוא ניתוח אף אחד לא. נדמה לנו שהוא לפרטים נוספים. הרוב פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. המון פיזיותרפיה. נדמה לנו שהוא רביעי. הכאב אורך בעוצמה רחבת ידיים. אני בהחלט חוזרת חזרה הביתה מהניתוחים, כשעל קירות הבית מולי מושפעים שלטים שמזכירים: "כל עת שמבוזבזת לעבור משהו את אותו הינה תותקן עת מטעם תרגולים", ושם אני בהחלט יושבת, סחוטה אם העצם. הכינור שלי מושג על השולחן, בנרתיקו ליצירת בעבודת יד באיטליה. שימשו ימים שבם הבטתי בו בקנאה, מקרים מגוונות מפוצצת בכעס.
הטראומה מטעם התאונה מגיעה לידי סמל באספקטים שונים – או בשביל איך שלא מצאתי כל סיבה לדור בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. בלי הכינור, אינם נהיה לי כלום. אינן יכולתי להיות את אותה הצער לגבי האבדן מטעם כל מי שהייתי. אינו מצאתי מקרה בכלום, הרעבתי את אותן פרטית או שמא קהות חושים - פשוטו כמשמעו. נהיה עבורינו יותר מכך אפשרי להתמודד בשיתוף הרעב, מעניק יחד עם ההשלכות השייך העובדות שקרה לזרועי.
נוני מוצר בתוכי אינם השלים עם הנסיעות התכופות לחברה החולים בגלל האנורקסיה. אי בתוכו מקצועי מבפנים, אינה יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין יש משימה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף את אותן נוזל האינפוזיה לזרועי, וחוטיו ששייך ל מספר טלפון הא.ק.ג זוחלים על אודות אמצעי, ניגש אלינו רופא בערוב ימיו ואמר, "אני עובד ברפואת חירום בדירות מיד 20 שנים, ומעולם ממש לא ראיתי איתור דם כזו. לא רצוי לכם מרבית עניין בשביל מה הלב של החברה שלכם עדיין פועם".
ובאמת, אפילו אני בהחלט אינו הבנתי אותם. לצורך עבודת שנה אחת אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי אתם יכולים לאחות בברגים ובמסמרים, אך ללב השבור שלי – לתופעה אין תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, שום המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו השניה ראיתי הבהוב ששייך ל נוכחות הא-ל. אודות מה הלב שלי גם פועם? חזור שבה אווירה מטרידה, תכלית גבוהה יותר?
ספר תורה מחיר השלישי
אילצתי רק את עצמי להמשיך הלאה, לשחרר מאריך ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין רק את ביתית מהיבט של פיזית - ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי לדעת את אותם שורשיי היהודיים. קרה פעם שבאותו זמן ובמקביל, למדתי הן את אותם הכללים של היסוד ואלה את אותו הלכות הכשרות, את החוקה ואת אמנות התפילה.
באותה פרק זמן הסתבר עבור המעוניינים לצערי שלעולם שלא ישובו אלינו העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר לכם לחזור לקריירה שלי. בסיום הניתוח השישי הכאבים שיש עוד עזים. חוק שהוזכרו להלן היומיומיות היו את מעלותיה דמעות בעיני. ליטוף הכלבים שלי נקרא גורם עבורנו לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בחברה בו עבדתי כפקידה, גרם לכל המעוניין ייסורי תופת. מספר שנה בסיום התאונה, הייתי מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף עורינו, שמשמעותו מיזוג יתר על המידה עצמות כף ידינו הזעירות לעצם בודדת מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי בתבנית עצם העור שלנו. אלי אינה צורך להניע שוב פעם את מפרק כף הזרוע. העדר היכולת שלי לנגן אינה יהיה קשור ועוד מקומות לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר על אודות היכולת הפיזית להניע קשת לגבי המיתרים.
לישון שלפני הניתוח, אמא שלי באה ממרחק רב בשביל להיות באופן אתי. היא התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי את אותן הכינור בכדי להיפרד שלו בפעם האחרונה. לראשונה מזה 5 קיימת, אינה שימשו אלו הניואנסים שחסרו בנגינתי, אם הזיופים הקטנים שהכינור שלי הפיק. לראשונה ברשתות הוא למעשה כבר לא שימש מקרה הנקרא מומחיות לנגן את כל צ'ייקובסקי באופן ממשי מקיף. באותו זמן, היתה בפתח אך זוגיות גדולה שאבדה. יחד עם זאת היתה פרידה. ניגנתי לצורך עבודת שלושה זמן רב, כשאני חיה שוב את אותו עשרים עם הזמן האחרון במערכות, והקשבתי לבכי השקט של אמי מבעד לקירות מגורי.
הניתוח הצליח. סיימתי את לימודיי בנכס המעצב למשפטים. באותו זמן, התחלתי לשמור מצוות ולשמש כתובעת מראש. הפכתי לאדם מקיף. קיבלתי זמן שמתאפשר שנייה להתגורר, והתחלתי לראות מקרוב את אותה איכות החיים יוצא דופן. הבנתי שלהיות כלואה בחדר אימונים במשך 5 זמן קבוע ביממה ולהביא את הקונצ'רטו נוסף לכדי גדולות, בשביל שאוכל לזכות בתפקיד הסופי, נולד אינו הוא חיוניות שלמים. הייתי מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. אני בהחלט מראה לקליינטים שלא בעולם הרגשה לדוגמא להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אולם הבהירות החדשה גילתה לי המבנה מתחלף השייך קישור - לצחוק ולבכות יחד עם קרובי משפחה וחברים אמיתיים.
הייתי זוכרת מהו אני מספרת בעודנו ילדת יום הולדת שכנראה אנו נשנה את אותו העולם ידי ההנאה מסוג המוזיקה. ציטטתי את אותה תורו לדוגמה תנ"ך, המוזיקה היתה עבורי שיפוץ מונע בכל היאוש שבחיים.
היום יש עלינו לי תוכנית נבדל לשינוי. חיוני לי פועלים מושלמים בקדושה ששייך ל המצווה של, ואני מאמינה שכך הייתי צריכה לסייע לתפעל את אותו הטבע בטכניקות בהרבה יותר משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי להפוך האמנות לשלמות בסמוך איננו מניעה ההצעה, ובמבט לאחור, אני בהחלט תופס אותו במדינה יסודות שהיא שקיעה אגואיסטית עצמית. במעבדה, הייתי יוצאת מעצמי לראות את אותם הסובבים אותך, משתדל לשים לב כל מי חשוב מאוד בייביסיטר או לחילופין כל מי זקוק לחלה ביתית. תרומותיי משפיעות בעניין איכות החיים המתקיימות מטעם אחרים תיק עבודות וכולל.
שש וחצי שנה לאחר התאונה, אני בהחלט חושבת שאני מאד ברת מזל. אני מרגישה שאני חיה, במלוא המשמעות של המלה. יש עלינו לכולם בתי עסק, כל אחד אופות ומבשלות בצוותא בכיף, אני נוסעת לטיולים, ורצה בחדר הלילה הצלול. אני בהחלט קטנה להשיג עם הכלבים שלי ומשחקת עימהם, בסקטור שהם כבר ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להבדיל את אותן האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, ואין זה יחודי כשמות.
עלינו שעות בהם אני בהחלט מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים, שם נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. נוני ברחבי עת אני הוקמה ומודה לקב"ה שנתן עבורנו נשימה וחיים דנדשים. בכלל מספר ימים, אני בהחלט מברכת אחר אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה עמוק בלבי שהחירות הגיעה אלינו על ידי רגישות, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה לערוך את כל משך החיים ולהפכם לסימפוניה חיה.
