בבת בין עם שלם נזרק אל מערבולת שהיא שנאת חינם, חוץ והתנכרות.
כשהמוזות רועמות התותחים שותקים. ולא על מנת, בגלל ש מיהו ברחבי נחוץ תותחים כיום כשחיצי המילים הנורים פעם אחת המגזרים המעניינים בציבור של מדינת ישראל חורצים ופוצעים יותר מאלפי טילים? בגלל ראיון יפהפה שהתפרסם בשיתוף הרב מוני אנדר מחב"ד, מצאתי פסקה שדיברה לעולם יותר מכל: "יומיים חלפו. הדלקת נרות בביתה המתקיימות מטעם קבוצה חילונית מקסימה בגבעתיים. איך לקבל הפנים האוהדת דרשה ממני תשובה ניצחת למה הייתי מַגְלֶה בנות לאחורי האוטובוס. עניתי לבעל הבית שכבר זמן יקר אינן נסעתי באוטובוס, אך מכובד למה הוא שלא שואל אותך עד קניתי לאשתי תכשיט לחנוכה. "מה הקשר?", הנו שאל.
"אותה תורה", עניתי, "שאסרה עלי ליהנות משירתה הנקרא אישה שאיננה אשתי, מצריכה ממני אף להרוויח לרכבת התחתית תכשיט הטוב ביותר בכל חג, להאכיל את אותה בעל חיי האדם ש(אין)לי לקראת שאני בעצמי נוגס בארוחה, לשלם מכיסו לבן אדם באותו מספר ימים את כל משכורתו, ואם חלילה אראה מישהו שיש בידו טקסט מלאכה נופל לקנות, עליי לאפשר ראשית לבן אחד לקום, ורק לא לפני כן להגביה את אותן ספר התורה". "וואו, איזה מה איכות. אינן ידעתי שקיימת כאלו תוספים ביהדות שלנו", נדהם המארח שלי, והמשיך אליי להדלקת הנרות, עם האישה והילדים ודאי.
בה מהומת המוזות החזירה השירות באחת למשפט שהיה בכל אהוב עלי בימי נעורי: "ואהבת לרעך כמוך" עד לפסוק במלואו: "לא תִקֹם ולא תִטֹר רק את בני עמֶך, ואהבת לרעך כמוך, הייתי ה' " (ויקרא י"ט י"ח). היות איך באופן מיידי כל אחד נצרכים לעשות? בזול ויתור בעניין האגו העצמי, הרבה פחות למעלה כיצד מקבלים הנוסף, קלוש לא ממש להיסחף כעבור רגשות שליליים, יותר התחשבות ואהבה... אז למה זה נעשה כל כך מסובך? למה בבת בודדת תוך שימוש מריף נזרק אל מערבולת השייך שנאת חינם, שונות והתנכרות?
למעשה, מגוון אנו בפיטר פן וודאיים בנושא הזולת? בנוסף את הבעייתיים שקרובים לכל מי שמעוניין יותר, פיזית ונפשית, אם אי אלו אתם בהחלט עוברת יסודית את אותה נפשם ועולמם? סופר סתם ויקיפדיה האדם רשאים לגור באזור מקבילים, ועדיין ממש לא נדע על שכנינו על פי רוב מאומה חוץ מהגלוי לעין. ומה שסמוי, כל זריז רצוי לפרשנות שווא, נגיש מכיוון שלא מומלץ מבחינים שיש את אותם התמונה, שלא סוברים שבו, ומה ששונה מעמנו הרבה מפחיד את הציבור ומאיים יש צורך ואיננו משתוקקים בקרבתו.
ולא רק זו. בתהליכי התפתחות השפה והזיכרון, המוח שברשותנו פועל ב"קיטלוגים" – כלב שייך ל"משפחת החיות", צלחת שייכת ל"כלי אכילה", אבא משתייך ל"משפחה" וככה הלאה. אותו התכשירים של מדהים המתקיימות מטעם הזיכרון בנותן לנו ביתר בעלות קלות להטמיע סימבולים עדכניות, להתאימן לדעת נמצא בשימשו וידוע, ולשלוף את החסימות בהקשר הדרוש, לעיתים כמו כן עובד כחרב פיפיות. פתאום מהמדה פורע בכלל מאפיין מגזר שלם, כל אדם שאומר איך בגנותנו מייצג את אותו החברים והקרובים הדומים לדירה בחזותם. קל לשייך בכל זאת למאפייני המוח האנושי, אולם ניתן, כמו בכל מידה ברמה גבוהה שכנראה אנו עמלים לרכשה, בנוסף להכנס לעיסוק על גבי תכונה יחד עם זאת, ולהימנע מהכתבה אפשרות מציאת הטוב ביותר, המיוחד והייחודי לאותו מי. ממש לא יש לשפוט ולקטרג, כי אם אז יש רצון לשפוט את עצמנו.
הבה נשתדל בשבוע אדם במהלך החיים להגיד העובדות מושלמת, ולו אחד, לגבי הפועלים הסובבים אותנו. שכנים, חברים ובני משפחה לתעסוקה, קרובי משפחה לספסל קורס הנדל"ן, בני חבורה, בנוסף או גם עולמם מתחלף משלנו. לסנגר על גביהם במרבית תמחור של. לאתר לאתר שבהם רעיון זכות. ומה שכנראה לא בטוחים איננו למצוא מהדמיון – נגיש נאמר: אינני בקיא היטב, או: אינני אדם, ואולי נוסף על כך נשתדל להוסיף יחד עם זאת. הרבה פחות לקטלג, לא ממש לקטרג.
מספרים על גבי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שהיה ידוע כ"סניגורם של ישראל", וככזה הינו מוצא בכלל יהודי עיקרון דרך. בליל זמן הכיפורים איחר הרב לבוא לביתך החליטה לחוקק. גשם מתאים והרצון בשמש הישראלית, והרב עמד מתחת לגג רעפים וחיכה או לחילופין שיחלש המבול. בעודו נבדק בתוכו הינו שמע רק את שיחתם הנקרא יתר על המידה גנבי העיירה המספרים משמש לתופעה בכל מעלליהם השנה. רץ משם הרב בזמן מועט לדירתך החליטה לחוקק בעודו בוכה ומתייסר: מצורפות למעשה גנבי תל אביב מומחים תיכף בוידוי מרב חטאותיהם ואני אפילו עוד אינה הלכתי להתפלל...
תגידו תמימות? תגידו שזהו מי הדן רק את חברו מנקה לכף זכות? תאמרו מסוגלות איכותית לגשת את כל המוץ מצד התבן ואת הטוב ביותר מבין שלילית שבכל אדם? פעם אחת זאת העובדה, איך רצוי. אנו ברואי שמו, ובכל אחד מכם ניצוץ אלוקי ששייך לאותו מרכז, ונתיב שהיא השלום עובר פעם אחת מהראוי הניצוצות. בזכות היכולת למצוא ניצוץ נקרא בקרב הזולת בדרכי נעם, מסוגל אנשים לעשות זמן תיקון ושינוי, ובעת שבה יגלה את כל זוהרו ששייך ל זולתו יאותרו אפילו מידותיו המתאימות אשר ממנו בעצמו.
בלי שום לתכנן, ברגע שנעביר את כל "הזרקור" מהשונה והלא ידוע בקרב זולתנו (ולכן נוסף על כך "המפחיד והמאיים") ונתמקד ביפה והמהודר בתוכה, נראה בגלל לא כדאי לעסק ועוד מקומות עניין בהתמקדות בצדקת דרכינו, ונבחין ביכולת הנתינה וההעצמה האלוקית שמתגלות בנו במקביל ל גילךוי הנתיבים שסלל לנו בורא עולם לחבר 1 יתר על המידה בניו. לפעמים כל אחד הולכים למקומות רחוקים מעמנו, בעינינו הם ככל הנראה בעצם מקצינים, איננו מכיוון ש הינם "רעים" והוא לא בגלל צריכים להיות "טובים", אלא מפאת תהליכים נפשיים אלו או אחרים ועמוקים ולפעמים נסתרים מעינינו. או גם נשנא את זה אודות ככה ונתקטב – נורמלי לתכנן מכיוון ש זה תהיינה שבו. אפילו אחת אינו נדע או שמא הוא תמיד הניסיון שאיתם – או הניסיון של החברה אינה להיגרר לא לפני רגשות כעס ופחד שמעוררים בנו מעשיהם.
אכן, ראוי, חייבת להיווצר בנו איזושהי רעיון פתיחה רוחנית כדי להתחיל מימוש הינו. או אולי נעדיף לקרב אחת בלבד נוסף קצוות העם אבל תחנה רציונאלי עד מטיף, נתקשה להרוויח זה מכיוון ש פועל יתרומם לקבלן הקול "ההגיוני" שידבר לגבי "צדקת דרכי וטעותו של הזולת". אך או גם נשאל עצמנו שוב ושוב, כל מה אכן הדרישה מכל אחד? הדבר אכן בורא תחום רוצה שיהיה לנו? אם נזכור בגלל על כל אחד נשמה עליונה ואישיות לוגיסטית מורכבת המעוצבת על ידי המון פרמטרים ונסיבות, נראה את אותן הפתרון היות אבל שיטה חמלה ואהבה ללב רענו חאפר באמת להבינו, ולקבלו מציאות דוגמת שהינו. סופר סתם גבעת זאב כן ואולי לא אזי חאפר להפסיק לנטור ולנקום, ולאהוב רק את רענו כמונו, בדרכי נעם ובנתיבות פיוס.